التخطي إلى المحتوى
הסתר את הפרסומת
Hide Ads

הכתב והפרשן רוני דניאל הלך לעולמו היום (שני) בגיל 73 מדום לב והותיר אחריו אישה ושני ילדים. דניאל היה כתב ופרשן לענייני צבא וביטחון של חדשות 12 עוד מיום הקמתה בשנת 1993. דניאל נולד בבגדד שבעיראק ב-1947 ועלה לישראל עם אימו כשהיה בן 3. הוא התגייס לצה”ל לגדוד 906 של הנח”ל ועבר מסלול הכשרה ללוחמה, לפיקוד ולקצונה. במלחמת ששת הימים לחם דניאל בקרב אום-כתף בחזית המצרית ונפצע מרסיסים אך חזר לחזית. זמן קצר לאחר שחרורו מצה”ל, התלווה ככתב קול ישראל לגדוד 51 במבצע קינוח. בהמשך הוא שירת כמג”ד בחטיבת הנגב וסמח”ט במילואים, וקיבל דרגת סא”ל במילואים.

ב-1971, החל דניאל לעבוד ככתב תחבורה וחקלאות עבור קול ישראל, ותוך זמן קצר עבר לתפקיד כתב צבאי. הוא אף נכלל במשלחת של קול ישראל למצרים. בסוף 1980 עבר דניאל השתלמות בתחנת הרדיו של CBS בניו יורק. שנתיים לאחר מכן כיהן דניאל כראש חטיבת החדשות בתל אביב. במהלך השנים עבד דניאל גם בגלי צה”ל ואף היה ראשון הכתבים לעלות לחרמון עם לוחמי גולני במלחמת יום הכיפורים. ב-1992 השתתף במשך כשנה בתוכנית “תיק תקשורת” ששודרה בטלוויזיה החינוכית. מ-1993 והלאה, כאמור, היה כתב לענייני צבא וביטחון בערוץ 2 (ובהמשך ערוץ 12).

במבצע עופרת יצוקה סירב דניאל לנטוש את עמדת השידור של ערוץ 2 כשנשמעה אזעקת צבע אדום בשידור חי. ההחלטה שקיבל הייתה בניגוד להוראות הממונים עליו, והוא עצמו הסביר כי “אני פה בשביל לשדר ולא לברוח מהמסך בשעת מצוקה”. זו לא הייתה המחלוקת הראשונה שעורר דניאל בזמן אותו מבצע: הוא עבר לכאורה על הנחיות הצנזורה הצבאית כשדיווח על התזמון הצפוי לפתיחת המערכה הקרקעית. בהמשך אמר כי “חשבתי לעצמי שאם בגלל הידיעה הזו הכוחות שלנו ייחשפו בדרכם, אתפטר”. ב-2018 החל לשדר בימי חמישי ב 09:00 תוכנית אקטואליה ב-רדיו 103FM יחד עם אלון בן-דוד ויואב לימור. התוכנית, בשם “הקבינט”, עוסקת בנושאים נושאים מדיניים וביטחוניים וגם בספורט.

דניאל היה מודע מאוד לתדמית המחוספסת שלו. “אז אני לא מחצין רגשות, זה לא אומר שלא כואב לי”, אמר בראיון למגזין סוף השבוע של mako ב-2012. “כשאני רואה ילדים פגועים בעזה זה צובט לי בלב. וכשקיבלתי טלפון בעניין הילדות של ד”ר אבו אל-עייש (הרופא הפלסטיני ששלוש בנותיו נהרגו במבצע עופרת יצוקה), אני טלפנתי לכל הצבא שיזיזו משם את הטנק. מוות מזעזע אותי גם בצד השני”. הוא סיפר כי כאשר נכתבות עליו תגובות על חוסר רגישות וקהות חושים, הוא נפגע עמוקות. “להגיד עליי שאני קהה? שאני אטום? לא איבדתי רגישות או אכפתיות. אני מרגיש כבוד לאנשים. אני מרגיש צניעות. ואם אני לא טיפוס נמרח כזה, זה עדיין לא אומר שחדלתי להיות אנושי. אני, כשהייתי מג”ד, אם מישהו העיז להרים יד על ילד, על אישה, על מישהו לא מעורב – הוא הסתבך איתי קשות עד כדי זריקה מהגדוד” .

על אהבת הצופים, אמר אז: “הרחוב אוהב אותי, מה שנקרא. יש מן אהדה כזאת כלפיי. אומרים לי – ‘אם אתה רץ אנחנו בוחרים בך’, כאלה. ואני עונה תודה, אבל אני לא רץ לשום מקום. זה נעים אבל גם מביך. אנשים לא מוכנים לקחת ממני כסף בחנות היום, אבל אני מתעקש לשלם. באים אליי להצטלם איתי, לבקש חתימה. וולאכ, אלה הצופים שלי, האנשים הכי חשובים בעולם בעיניי, והם אנשים חמים ונהדרים”.

 

التعليقات

اترك تعليقاً

لن يتم نشر عنوان بريدك الإلكتروني. الحقول الإلزامية مشار إليها بـ *